לא כל עזרה באמת עוזרת

כהורים, אנחנו רגילים לעזור.

אנחנו קושרים, מסדרים, מסבירים, פותרים, מתקנים ולעיתים אפילו מדברים במקום הילד.

הכוונה כמעט תמיד טובה.

אנחנו רוצים לחסוך ממנו תסכול, לקצר תהליך ולמנוע כישלון.

אבל יש רגעים שבהם העזרה שלנו מפסיקה להיות תמיכה והופכת להחלפה.

הילד מנסה לטפס — ואנחנו מרימים אותו.

הוא מתקשה לענות — ואנחנו עונים בשבילו.

הוא לא מצליח במשימה — ואנחנו מראים מיד איך עושים.

בטווח הקצר הכול עובד מהר יותר.

בטווח הארוך הילד עלול לקבל מסר אחר:

"כשקשה לי, מישהו אחר עושה בשבילי."

עצמאות לא נבנית מנאומים על עצמאות.

היא נבנית ממאות רגעים קטנים שבהם הילד מקבל הזדמנות לנסות לפני שמישהו מתערב.

זה לא אומר להשאיר אותו לבד.

להפך.

אפשר להיות לידו, לעודד, לשמור עליו ולתת רמז.

אבל כדאי לשאול את עצמנו:

האם הילד באמת זקוק לעזרה, או שקשה לי לראות אותו מתקשה?

זו שאלה חשובה.

לפעמים התסכול הוא של הילד.

ולפעמים דווקא שלנו.

בספורט אפשר לראות את זה בצורה מאוד ברורה.

ילד שמנסה לעבור מכשול ולא מצליח מיד מקבל הזדמנות ללמוד על עצמו.

הוא משנה אחיזה.

מנסה שוב.

עוצר.

חושב.

ואז לפעמים מצליח.

ברגע הזה ההצלחה שייכת לו.

זו תחושת מסוגלות שאי אפשר לתת לילד במילים.

הוא צריך לחוות אותה.