ילד שאומר חמש דקות לפני האימון „אני לא רוצה ללכת” לא בהכרח אומר שהחוג אינו מתאים לו.

לפעמים הוא עייף. לפעמים קשה לו לעצור משחק או מסך. לפעמים הוא חושש ממשימה שלא הצליח בה. ולפעמים פשוט קשה לו לעבור ממצב נוח ומוכר למקום שדורש ממנו מאמץ.

אני פוגש את הרגע הזה הרבה: הילד מתנגד, ההורה מנסה לשכנע, הקול עולה — ובסוף מתקבלת החלטה מתוך לחץ. או שמוותרים מיד, או שמכניסים את הילד בכוח.

שתי האפשרויות מחמיצות את העיקר.

מצד אחד, לא נכון לבטל כל קושי. ילד שמספר על כאב, פחד, יחס פוגע או תחושה קבועה שהוא אינו שייך — צריך הקשבה ובדיקה אמיתית.

מצד שני, אם בכל פעם שקשה יוצאים מהמסגרת, הילד עלול ללמוד שהתנגדות רגעית מספיקה כדי לבטל מחויבות. כך קשה לבנות התמדה, ביטחון ויכולת להתמודד גם כשלא מתחשק.

לכן את ההחלטה אם להמשיך בחוג לא מקבלים ליד הדלת.

לפני היציאה המסר צריך להיות קצר וברור:

„אני שומע שלא מתחשק לך. היום אנחנו הולכים. אחרי האימון נדבר וננסה להבין מה קשה.”

בלי נאום. בלי ויכוח של עשרים דקות. בלי להבטיח פרס על עצם ההגעה.

אחרי האימון, כשהגוף נרגע, אפשר לשאול:

• מה היה לך קשה היום?
• היה משהו שכן הצלחת בו?
• מה יכול לעזור לך באימון הבא?
• יש משהו שחשוב שאדבר עליו עם המאמן?

חשוב גם לשתף את המאמן. לפעמים ההורה רואה התנגדות קשה בבית, אבל הילד נכנס לאימון, משתתף ויוצא מרוצה. לפעמים קורה ההפך: הילד מגיע, אך בתוך המסגרת הוא באמת מתקשה. רק החיבור בין הילד, ההורה והמאמן מאפשר לראות את התמונה המלאה.

ב־BTEAM אני לא מצפה מילד ליהנות מכל דקה. אימון כולל גם מאמץ, תסכול, המתנה וניסיון חוזר. אבל אני כן מצפה שהמסגרת תהיה בטוחה, מותאמת ושתיתן לילד אפשרות אמיתית להתקדם.

המטרה אינה לגדל ילד שלעולם אינו מתנגד.

המטרה היא ללמד אותו שלא כל „לא בא לי” קובע את הכיוון — ובאותה נשימה להראות לו שכאשר משהו באמת קשה, יש מי שמקשיב ועוזר.