תכנית "אם–אז"
הרבה מהשיחות שלנו עם ילדים מתקיימות בזמן הלא נכון.
הילד כבר כועס. כבר מפחד. כבר רוצה לפרוש.
ואז אנחנו מתחילים להסביר.
אני מעדיף, כשאפשר, להכין את התגובה מראש.
לכלי הזה אני קורא:
תכנית "אם–אז".
איך זה עובד?
לפני פעילות שבה אנחנו יודעים שעלול להגיע קושי, שואלים:
"אם יהיה לך קשה — מה תעשה?"
ובונים יחד פעולה אחת פשוטה.
לדוגמה:
"אם אפחד במים — אני אעצור, אנשום ואגיד למאמן."
"אם לא אצליח במכשול — אני אנסה עוד פעם אחת."
"אם אכעס במשחק — אני אזוז רגע הצידה ואחזור."
"אם יהיה לי קשה בקבוצה — אני אפנה למאמן במקום ללכת."
למה אני אוהב את הכלי?
כי ברגע של קושי הילד לא צריך להמציא פתרון מאפס.
כבר יש לו תכנית.
הוא יודע מה הפעולה הבאה שלו.
אל תבנו תכנית מסובכת
ילד לא צריך לזכור חמישה שלבים.
אם X קורה — אני עושה Y.
זה הכול.
ככל שהתגובה ברורה וקצרה יותר, קל יותר להשתמש בה כשבאמת צריך אותה.
ומה אם הוא לא מצליח לבצע את התכנית?
לא אומרים:
"אבל סיכמנו!"
בודקים מה קרה ומעדכנים אותה.
המטרה היא לפתח כלי עבודה, לא חוזה.
נסו היום
חשבו על סיטואציה שחוזרת אצל הילד.
אל תחכו לפעם הבאה שהיא תתפוצץ.
שבו איתו כששקט ושאלו:
"בפעם הבאה שזה יקרה, מה יכול לעזור לך?"
הפכו את התשובה למשפט "אם–אז" אחד.
משפט ששווה לשמור: "חוסן לא מתחיל ברגע הקושי. אפשר להתכונן אליו מראש."
