ילד צריך גבולות גם כשהוא מתנגד להם

יש רגעים שבהם הילד כועס עלינו דווקא משום שאנחנו עושים את התפקיד שלנו.

אמרנו שהמסך נסגר.

שהגיע הזמן לצאת.

שהאימון ממשיך.

שלא מדברים בצורה פוגעת.

והתגובה מגיעה מיד:

כעס.

ויכוח.

בכי.

"אתה לא מבין אותי."

לפעמים המבוגר מפרש את עוצמת ההתנגדות כהוכחה לכך שהגבול היה קשה מדי.

אבל ילדים לא תמיד אוהבים את הגבולות שהם צריכים.

הגבול אינו נמדד לפי מידת ההתלהבות שבה הילד מקבל אותו.

כמובן, גבולות צריכים להיות הגיוניים, מותאמים לגיל, ברורים ולא משפילים.

אבל אחרי שהחלטנו שהגבול נכון, כדאי לאפשר גם לילד לא לאהוב אותו.

אפשר לומר:

"אני מבין שאתה כועס."

בלי לשנות מיד את ההחלטה.

אפשר לתת מקום לתסכול בלי להתחיל לנהל משא ומתן אינסופי.

מבחינתי, גבול טוב משדר לילד:

יש מבוגר שמחזיק את המצב גם כשאתה מתקשה.

זו לא רק משמעת.

זו גם תחושת ביטחון.

בספורט זה ברור מאוד.

לא כל ילד רוצה לעצור משחק כשהזמן נגמר.

לא כל ילד רוצה לחכות לתור שלו.

לא כל ילד רוצה לבצע משימה שלא בחר.

אבל חלק מהלמידה בתוך קבוצה הוא להבין שהרצון שלי חשוב — והוא לא תמיד הדבר היחיד שקובע.