לא כל "אני לא רוצה" אומר שצריך להפסיק

כשילד אומר "אני לא רוצה", קל מאוד להתייחס למשפט הזה כהחלטה סופית.

לא רוצה ללכת לחוג. לא רוצה להיכנס לבריכה. לא רוצה להשתתף באימון. לא רוצה לנסות שוב.

אבל בעבודה שלי עם ילדים למדתי ש"אני לא רוצה" הוא לעיתים קרובות רק הכותרת. מאחוריה יכול להסתתר משהו אחר לגמרי.

פחד מכישלון. קושי חברתי. עייפות. מבוכה. משימה שמרגישה גדולה מדי. או אפילו ניסיון לבדוק אם המבוגר יוותר ברגע הראשון של התנגדות.

לכן לפני שאני ממהר לשכנע ילד, ולפני שאני ממהר לוותר לו, אני מנסה להבין מה באמת קשה.

במקום לשאול:

"למה אתה לא רוצה?"

אני מעדיף שאלות ממוקדות יותר:

"מה באימון הכי קשה לך היום?"

"יש משהו שאתה חושש שיקרה?"

"אם היינו יכולים לשנות דבר אחד, מה היה עוזר לך להתחיל?"

יש הבדל גדול בין ילד שלא רוצה לשחות לבין ילד שמפחד להכניס את הראש למים.

יש הבדל בין ילד שלא רוצה להגיע לקבוצה לבין ילד שחושש שלא יצליח לעמוד בקצב.

ברגע שמזהים את הקושי האמיתי, אפשר להתחיל לעבוד איתו.

המטרה אינה לכפות על ילדים להשתתף בכל מחיר. יש מצבים שבהם מסגרת באמת אינה מתאימה, ויש סיבות טובות לעצור ולבחון מחדש.

אבל גם לא כל רגע של התנגדות צריך להפוך מיד לפרישה.

ילדים לומדים על עצמם דרך הדרך שבה המבוגרים מגיבים לקושי שלהם.

אם בכל פעם שקשה אנחנו מסירים את האתגר, הם עלולים ללמוד שקושי הוא סימן לעצור.

אם אנחנו מתעלמים מהקושי ודוחפים בכוח, הם עלולים ללמוד שאף אחד לא באמת מקשיב להם.

אני מחפש את האמצע:

להקשיב, להבין — ואז לעזור לילד למצוא דרך להתקדם.