כשהילד אומר "אני לא רוצה": איך בונים ביטחון עצמי וחוסן דרך ספורט טיפולי

כשילד אומר "אני לא רוצה", קל מאוד להתייחס למשפט הזה כהחלטה.

לא רוצה להיכנס לבריכה. לא רוצה לצאת לאימון. לא רוצה להשתתף בקבוצה. לא רוצה לנסות שוב.

אבל מניסיון של שנים בעבודה עם ילדים, אני יודע שלא כל "אני לא רוצה" באמת אומר שהילד רוצה להפסיק.

לפעמים מדובר בפחד. לפעמים בתסכול. לפעמים בחוסר ביטחון. ולפעמים המשימה פשוט מרגישה גדולה מדי באותו רגע.

בעבודה שלי ב־BTEAM, דרך ספורט טיפולי לילדים, שחייה, ריצה, נינג׳ה ואימוני תנועה, אני פוגש שוב ושוב את הרגע הזה.

ומבחינתי, זה לא רגע שבו צריך למהר לוותר.

זה רגע שבו צריך להבין מה הילד באמת אומר.

לא כל "אני לא רוצה" אומר שצריך להפסיק

המשפט "אני לא רוצה" יכול להסתיר הרבה דברים.

ילד יכול לומר שהוא לא רוצה להיכנס לבריכה, כאשר למעשה הוא חושש להכניס את הראש למים.

ילד יכול לומר שהוא לא רוצה להגיע לאימון נינג׳ה, כאשר הוא חושש שלא יצליח לבצע מכשול מסוים.

ילד אחר יכול להתנגד לאימון קבוצתי בגלל אירוע חברתי שקרה לו.

לכן, לפני שאני מנסה לשכנע ילד או לוותר לו, אני מעדיף לברר.

אני יכול לשאול:

"מה בדיוק קשה לך עכשיו?"

או:

"איזה חלק באימון מרגיש לך הכי קשה היום?"

השאלות האלה משנות את כל הסיטואציה.

במקום לנהל ויכוח על "כן אימון או לא אימון", אנחנו מתחילים לדבר על הקושי עצמו.

וזה הבדל משמעותי מאוד.

ביטחון עצמי אצל ילדים נבנה מתוך התמודדות

אחד הדברים החשובים שאני מנסה ללמד ילדים הוא שקושי אינו סימן שהם צריכים לעצור.

ביטחון עצמי אצל ילדים לא נבנה רק ממחמאות.

הוא נבנה מתוך חוויות שבהן הילד פגש משימה שלא הייתה פשוטה עבורו — והצליח להתקדם בה.

לא תמיד צריך להצליח מיד.

לפעמים עצם העובדה שהילד נשאר בתוך ההתמודדות היא הצלחה.

הוא מגלה:

"זה היה קשה לי, אבל הצלחתי להישאר."

או:

"לא הצלחתי בפעם הראשונה, אבל ניסיתי שוב."

אלה בדיוק החוויות שבונות חוסן רגשי אצל ילדים.

לא את כל האימון — רק את הצעד הראשון

אחד הכלים שאני משתמש בהם הרבה הוא הקטנת המשימה.

חשוב להבין: אני לא מבטל את המשימה.

אני פשוט הופך את הצעד הראשון לאפשרי יותר.

אם ילד חושש מאימון שחייה שלם, אני יכול לומר:

"בוא נעשה קודם שתי בריכות."

אם ילד נרתע ממסלול נינג׳ה:

"בוא נעשה רק את המכשול הראשון."

אם הוא מתנגד לריצה:

"בוא נגיע רק עד הקונוס הבא."

מבחינתי, המטרה היא להעביר את הילד מחשיבה על כל הקושי לחשיבה על הפעולה הבאה בלבד.

לעיתים קרובות, אחרי הצעד הראשון מגיע גם השני.

כך מתפתחת תחושת מסוגלות.

הילד מגלה שלא היה צריך לפתור את כל האתגר מראש.

הוא היה צריך רק להתחיל.

להקשיב לקושי לא אומר לוותר

זו אחת הנקודות החשובות ביותר בעיניי גם בתחום ההורות וגם בתחום הספורט הטיפולי.

אפשר להקשיב לילד ועדיין לשמור על גבול.

אפשר להבין שהוא מפחד ועדיין לעזור לו להתקדם.

אפשר לומר:

"אני מבין שקשה לך."

מבלי להוסיף מיד:

"אז אתה לא חייב."

ההבדל הזה משמעותי.

המטרה שלי אינה ללמד ילדים להתעלם מהרגשות שלהם.

להפך.

אני רוצה שהם ידעו לזהות פחד, תסכול, לחץ וחוסר ביטחון.

אבל במקביל, אני רוצה לתת להם כלים לפעול גם כשהרגשות האלה קיימים.

זו בעיניי אחת המטרות החשובות של ספורט טיפולי לילדים.

לא ליצור עולם בלי קושי.

אלא ללמד את הילד איך להתמודד עם קושי בצורה בריאה.

המשפט שאני אוהב לומר לילדים

יש משפט שאני משתמש בו הרבה:

"אני רואה שקשה לך. בוא נמצא דרך להתחיל — לא דרך לוותר."

אני אוהב את המשפט הזה כי יש בו גם הכלה וגם גבול.

מצד אחד, אני לא מבטל את התחושה של הילד.

אני לא אומר לו:

"זה שטויות."

או:

"מה הבעיה? זה קל."

מצד שני, אני גם לא נותן לקושי להפוך מיד לסיבה לפרישה.

אני אומר לו:

אני רואה אותך. אני מבין שקשה. ועכשיו בוא נמצא יחד את הצעד הבא.

לפעמים הצעד הבא יהיה קטן מאוד.

עוד נשימה במים. עוד ניסיון במתח. עוד עשרה מטרים בריצה. עוד כניסה אחת לקבוצה.

אבל מבחינתי, דווקא הצעדים הקטנים האלה הם אלה שמייצרים שינוי גדול.

איך ספורט טיפולי יכול לעזור לילדים?

ספורט טיפולי הוא מבחינתי הרבה יותר מאימון גופני.

התנועה היא הכלי.

אבל המטרה יכולה להיות רגשית, חברתית או התנהגותית.

דרך אימון אפשר לעבוד עם ילדים על:

• ביטחון עצמי
• חוסן רגשי
• התמדה
• התמודדות עם תסכול
• ויסות רגשי
• קבלת גבולות
• עצמאות
• מיומנויות חברתיות
• פחדים
• תחושת מסוגלות

היתרון של הספורט הוא שהילד לא רק מדבר על הדברים.

הוא חווה אותם.

כשילד מטפס על מכשול שלא הצליח בו קודם, הוא חווה מסוגלות.

כשילד נכנס למים למרות החשש, הוא חווה התמודדות.

כשילד נשאר באימון קבוצתי גם אחרי רגע מתסכל, הוא חווה חוסן.

הגוף מאפשר לנו להפוך רעיונות רגשיים לחוויה מוחשית.

שחייה, ריצה ונינג׳ה ככלים להתפתחות

ב־BTEAM אני אוהב להשתמש בענפי ספורט שונים לפי הצורך של הילד.

שחייה לילדים

במים אפשר לעבוד בצורה מצוינת על פחד, נשימה, אמון, שליטה עצמית ויכולת להישאר רגועים בתוך סביבה לא מוכרת.

ריצה ואימוני חוץ

ריצה מאפשרת לעבוד על התמדה, ויסות קצב, הצבת מטרות והתמודדות עם הרגע שבו הגוף אומר "קשה לי".

אימוני נינג׳ה ותנועה

נינג׳ה מספק לילדים שפע של הזדמנויות להתמודד עם כישלון קטן, לנסות שוב, לחשוב על פתרון אחר ולחוות הצלחה בצורה מאוד ברורה.

בכל אחד מהתחומים האלה, הספורט הוא רק הפלטפורמה.

המטרה היא לפתח את הילד.

מה הורים יכולים לעשות בבית?

לא חייבים להיות מאמנים כדי להשתמש בעקרונות האלה.

אפשר להתחיל בארבע פעולות פשוטות.

1. לא למהר לפתור

כשהילד מתקשה, נסו לשאול:

"מה לדעתך יכול לעזור לך?"

2. לפרק משימות

במקום לבקש ממנו להשלים משימה גדולה, עזרו לו לזהות את הצעד הראשון.

3. לחזק מאמץ

במקום לומר רק:

"איזה אלוף."

נסו:

"ראיתי שהיה לך קשה ובכל זאת המשכת."

4. להפריד בין רגש לבין החלטה

הילד יכול להיות מתוסכל ועדיין לבצע את המשימה.

הוא יכול לפחד ועדיין לנסות.

הוא יכול לא לאהוב משהו באותו רגע — ועדיין ללמוד להתמודד איתו.

ספורט טיפולי לילדים בגדרה והסביבה

ב־BTEAM בגדרה אני עובד עם ילדים דרך תנועה וספורט במגוון מסגרות, כולל ספורט טיפולי, אימונים אישיים, קבוצות ילדים, שחייה, נינג׳ה וריצה.

המטרה אינה להפוך כל ילד לספורטאי תחרותי.

המטרה היא להשתמש בספורט כדי לעזור לילד להרגיש מסוגל יותר.

עצמאי יותר.

בטוח יותר.

ויכול יותר להתמודד עם העולם שמחוץ לאימון.

לסיכום

כשילד אומר "אני לא רוצה", לא תמיד צריך לשכנע אותו.

וגם לא תמיד צריך לוותר לו.

צריך קודם להבין מה הוא מנסה לומר.

לפעמים מאחורי ההתנגדות מסתתר פחד.

לפעמים תסכול.

ולפעמים הילד פשוט צריך שמישהו יעזור לו לראות שהמשימה הגדולה מורכבת מצעד קטן אחד.

אני מאמין שילדים לא צריכים שנפתור להם כל קושי.

הם צריכים מבוגרים שידעו להיות לידם כשהם לומדים לפתור אותו בעצמם.

ולפעמים כל מה שנדרש הוא לומר:

"אני איתך. בוא נמצא את הצעד הבא."