המירוץ ששינה לי את היחס לריצה

עד גיל 29 הייתי בטוח שריצה פשוט לא בשבילי.

לא סבלתי ממנה – פשוט לא ראיתי בה טעם. הייתי בכושר, מתאמן קבוע בחדר כושר, רוכב אופני שטח בשישי בבוקר, אבל לרוץ? זה כבר היה קו אדום. רק אירוע אחד, כזה שצרב לי את האגו, הצליח לשנות הכול.

הזיכרון שמנע ממני לרוץ

כמו רבים, גם אצלי הכול התחיל בצבא.

ריצה אחרי ארוחת בוקר, ריצה בצהריים, ריצה בדיונות... בלי טיפת היגיון או מחשבה על הגוף. היינו רצים עד הקאה, עד שהריצה הפכה בעיניי לעונש ולא לאימון. גם שנים אחרי השחרור, רק המחשבה על ריצה העלתה בי תחושת דחייה.

נקודת השבירה – מירוץ רחובות

בגיל 29 החלטתי, כמעט במקרה, להירשם למירוץ הלילה של נייקי ברחובות – 10 ק"מ.

הגעתי מלא ביטחון, אפילו קצת יהירות. "קטן עליי", אמרתי לעצמי, כמו קצין ותיק שחוזר לשטח. אבל אז הגיעה המציאות: הגוף קרס, הנשימה נעלמה, והמסך הפך לשחור. עמדתי שם בדשא, חסר אונים, מול חברים שחייכו – ואני רק רציתי שייפתח בור באדמה.

הרגע שבו הכישלון הפך למוטיבציה

העלבון היה גדול, אבל הוא היה גם הדלק החדש שלי.

החלטתי להחזיר לעצמי את הביטחון בריצה, צעד אחרי צעד. בהתחלה נמדדתי בדקות בודדות. כל אימון הרגיש כמו מאבק. אבל יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, משהו התחיל להשתנות – לא רק בגוף, גם בראש.

לפעמים הכישלון הראשון הוא הצעד הראשון בדרך לניצחון האמיתי. 🏃‍♂️

אחרי חצי שנה כבר עמדתי על קו הזינוק של מירוץ הספארי ברמת גן, מסיים בזמן של 49 דקות. לא תוצאה עולמית, אבל בשבילי זו הייתה גאולה אישית.

מה למדתי מאז

מאז עברתי עשרות מירוצים, מרחקים בלתי נתפסים, אבל דבר אחד נשאר קבוע – הכישלון ההוא הוא זה שבנה אותי. הוא הזכיר לי שכל שינוי אמיתי נולד מתוך רגע שבו אתה נופל, מתבייש, ומחליט לקום.

💡 התובנה שלי: הריצה עבורי כבר מזמן לא ספורט – היא מראה. היא מלמדת אותי סבלנות, עקביות, והיכולת להתחיל מחדש גם כשאין כוח.

אם גם אתם נרתעים ממשהו שנכשלתם בו – אולי שם בדיוק מחכה לכם השינוי הבא.