תסכול הוא לא תמיד בעיה שצריך לפתור.
תסכול הוא לא תמיד סימן שמשהו לא בסדר
לפעמים התסכול הוא לא הבעיה — הוא המקום שבו הלמידה מתחילה.
אנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו מאוד רגישים לרגשות של ילדים.
וזה דבר טוב.
אבל לפעמים מתוך הרצון למנוע מהם מצוקה, אנחנו מתחילים לראות כל תסכול כסימן שמשהו השתבש.
הילד לא מצליח במשחק — ומתוסכל.
קשה לו לבצע משימה — ומתעצבן.
הוא לא נבחר ראשון — ונפגע.
אלה אינם בהכרח אירועים שצריך לפתור מיד.
תסכול הוא חלק טבעי מהחיים.
והיכולת לשאת אותו היא מיומנות.
בספורט אני פוגש את זה כל הזמן.
הילד מנסה לעלות על מתח ולא מצליח.
הוא מפסיד במרוץ.
הוא מתקשה לשחות כמו הילד לידו.
אם בכל רגע כזה אני משנה את המשחק, מבטל את המשימה או ממהר להבטיח לו שהכול בסדר, אני עלול למנוע ממנו הזדמנות חשובה.
הוא יכול ללמוד:
"אני מתוסכל — אבל אני יכול להישאר."
"אני כועס — אבל אני יכול לנסות שוב."
"לא הצלחתי — וזה לא אומר שאני כישלון."
כמובן, יש הבדל בין תסכול שניתן לשאת לבין הצפה אמיתית.
התפקיד שלנו הוא לא להתעלם מהילד.
אלא לעזור לו לעבור דרך החוויה במקום למחוק אותה מיד.
מחשבה לקחת הביתה
כשילד מתוסכל, לפני שאתם מחפשים פתרון, אפשר פשוט לומר:
"אני רואה שזה ממש מתסכל אותך."
ואז לחכות רגע.
לא כל רגש צריך תיקון.
לפעמים הילד צריך לגלות שהוא יכול להרגיש משהו לא נעים — ועדיין להישאר שלם.
