רק הצעד הראשון
כשאנחנו אומרים לילד:
"יש לך עכשיו אימון של שעה", "תסיים את כל שיעורי הבית", "צריך לסדר את כל החדר",
הוא לפעמים רואה מולו הר.
אני מעדיף לחפש את הצעד הראשון.
באימון
ילד שלא רוצה להיכנס לבריכה?
"בוא ניכנס ונעשה שתי בריכות."
מסלול נינג׳ה מרגיש גדול?
"בוא נעבור רק את התחנה הראשונה."
ילד לא רוצה להתחיל לרוץ?
"בוא נגיע יחד עד הקונוס."
בבית
במקום:
"תסדר את החדר."
אפשר להתחיל:
"בוא נאסוף קודם רק את הבגדים מהרצפה."
אחרי שהפעולה הראשונה מסתיימת, מחליטים על הבאה.
למה אני משתמש בכלי?
כי אני רוצה ללמד ילד להתמודד עם משימות גדולות בלי להיבהל מהן.
הוא לא צריך לדעת מראש איך יסיים הכול.
הוא צריך לדעת מה הפעולה הבאה.
זה כלי שאני אוהב במיוחד בעבודה דרך ספורט, כי הגוף מאפשר לילד לראות מיד את ההתקדמות: עוד מטר, עוד שלב, עוד אחיזה, עוד בריכה.
אבל חשוב
פירוק המשימה אינו ויתור על המטרה.
אם בכל פעם שהילד מתקשה אנחנו מקטינים עד שאין אתגר, לא לימדנו אותו להתמודד.
אנחנו מחפשים משימה מספיק קטנה כדי להתחיל, אבל מספיק משמעותית כדי להתקדם.
נסו היום
בפעם הבאה שהילד אומר:
"אני לא יכול."
אל תענו מיד:
"בטח שאתה יכול."
שאלו:
"מה הצעד הכי קטן שאתה כן יכול לעשות עכשיו?"
משפט ששווה לשמור: "לא צריך לסיים עכשיו. צריך להתחיל."
