הורות בתנועה | לא כל אימון צריך להפוך לתחקיר

הורים רוצים להיות מעורבים, ובצדק. לכן בדרך הביתה מגיעות השאלות:

• „הצלחת?”
• „כמה קלעת?”
• „למה לא השתתפת יותר?”
• „מה המאמן אמר?”
• „נהנית?”

אלו שאלות טבעיות. אבל כשכל אימון מסתיים בסדרת שאלות, הילד עלול להרגיש שהוא יוצא מהאימון ישר למבחן נוסף.

אני רואה ילדים שמסיימים אימון טוב, אבל ברגע שהם פוגשים את ההורה הם מתחילים לבדוק את עצמם דרך התוצאה: האם הייתי מספיק טוב? האם אבא מרוצה? האם אמא ראתה שלא הצלחתי?

כך, בלי שהתכוונו, אנחנו עלולים להעביר את מרכז הכובד מהחוויה של הילד אל האישור שלנו.

לא כל אימון צריך להסתיים בניתוח.

לפעמים הילד צריך כמה דקות לשתות, לנשום ולעכל. לפעמים הוא ירצה לספר בעצמו, ולפעמים לא. השקט הזה אינו חוסר עניין. הוא מאפשר לילד להישאר בעלים של החוויה שלו.

במקום לשאול מיד אם הצליח, אפשר לומר:

„כיף לראות אותך אחרי האימון.”

ואחרי כמה דקות לשאול שאלה אחת בלבד:

„מה היה הרגע שלך היום?”

זו שאלה פתוחה. הילד יכול לבחור לספר על הצלחה, על קושי, על חבר, על תרגיל או על משהו מצחיק. אנחנו מקבלים הצצה לעולם שלו בלי להחליט מראש מה חשוב.

אם הילד משתף בקושי, לא חייבים למהר לפתור אותו. אפשר לומר:

„אני מבין. אתה רוצה רק לספר, או שנחשוב יחד מה יכול לעזור?”

גם כאן אנחנו נותנים מקום, אבל לא משתלטים על השיחה.

כמובן, יש מקרים שבהם צריך לברר יותר: כאב, פחד, יחס לא מתאים או קושי שחוזר על עצמו. במצבים כאלה נכון להקשיב, לשאול ולשתף את המאמן. אבל זו כבר שיחה מכוונת — לא תחקיר אוטומטי אחרי כל אימון.

ב־BTEAM אנחנו רוצים שילדים ילמדו להתבונן בעצמם: לזהות מה היה קשה, במה התקדמו ומה הם רוצים לנסות בפעם הבאה.

היכולת הזו בונה עצמאות וביטחון הרבה יותר מהציון שאנחנו נותנים להם מבחוץ.

השבוע נסו להשאיר לילד מעט מרחב אחרי האימון.

פחות שאלות. יותר נוכחות.

לפעמים דווקא כשאנחנו לא ממהרים לדבר — הילד מתחיל לשתף באמת.