כשהילד אומר “אני רוצה לעזוב את החוג” – לא תמיד צריך לשכנע אותו להישאר

"אבל רק לפני חודש הוא התחנן להירשם"

זו סיטואציה שאני פוגש שוב ושוב.

בתחילת השנה הילד רואה חבר שהולך לכדורגל.

"גם אני רוצה."

נרשמים. קונים נעליים. האימון הראשון מצוין.

אחרי כמה שבועות מתחילים הסימנים.

"אני עייף." "כואבת לי הבטן." "אולי היום אני לא אלך?"

ואז, ערב אחד, מגיע המשפט:

"אני רוצה להפסיק."

מבחינת ההורה זה מתסכל מאוד. רק עכשיו שילמנו, רק עכשיו קנינו ציוד, ובעיקר — אנחנו רוצים ללמד את הילד שלא פורשים כשקצת קשה.

וזה מסר חשוב. אבל יש כאן מלכודת.

אם בכל פעם שילד מתקשה נאפשר לו לפרוש מיד, הוא עלול לא ללמוד התמדה. מצד שני, אם בכל פעם שהוא מבקש להפסיק נגיד לו "אתה חייב לסיים את השנה", אנחנו עלולים לפספס משהו שהוא מנסה לספר לנו.

האתגר האמיתי הוא להבין איזה קושי עומד מולנו.

הסיפור של "עידו"

נקרא לו עידו, שם בדוי. בן עשר.

הוא הגיע אליי אחרי שהפסיק שני חוגים בתוך שנה.

אבא שלו אמר לי כבר בתחילת השיחה:

"יש לו בעיה עם התמדה. ברגע שקשה לו הוא פורש."

זו בהחלט הייתה אפשרות. אבל כשדיברתי עם עידו, התמונה השתנתה.

שאלתי אותו מה הוא הכי פחות אוהב באימון. הוא לא אמר שהתרגילים קשים. הוא גם לא אמר שהוא לא אוהב לרוץ.

הוא אמר:

"כשבוחרים קבוצות אני כמעט תמיד נשאר אחרון."

פתאום המשפט "אני לא רוצה ללכת לחוג" קיבל משמעות אחרת.

עידו לא בהכרח רצה לעזוב את הספורט. הוא רצה לעזוב את התחושה שהוא חווה בתוכו.

וזה הבדל עצום.

ילדים נשארים במקום שבו הם מרגישים שיש להם מקום

סקירה שיטתית רחבה שפורסמה ב־2026 ועדכנה את מודל "Mental Health through Sport" בחנה מחקרים רבים על ההשפעות הפסיכולוגיות והחברתיות של השתתפות בספורט בקרב ילדים ומתבגרים. אחת התובנות החשובות היא שהיתרונות של ספורט אינם נוצרים רק מעצם הפעילות הגופנית. שייכות לקבוצת השווים, תחושת מסוגלות ותמיכה מצד מבוגרים הם מנגנונים מרכזיים שדרכם הספורט עשוי לתרום לרווחה הנפשית.

במילים פשוטות:

לא מספיק שהילד משחק כדורגל. חשוב גם איך הוא מרגיש כשהוא מגיע למגרש.

האם שמחים לראות אותו? האם המאמן מבחין בו? האם מותר לו לטעות? האם יש לו חבר? האם הוא מרגיש שהוא מתקדם? והאם הוא מרגיש שהוא חלק מהקבוצה גם כשהוא לא הילד הכי טוב בה?

אלו שאלות שהן לפעמים חשובות הרבה יותר מתוצאת המשחק.

ומה המחקר החדש מוסיף?

מחקר שפורסם ב־11 באוגוסט 2026 בחן 158 ילדים בני 9–12 המשתתפים בפעילויות ספורט אחר הצהריים. החוקרים בחנו את הקשר בין השתתפות בספורט לבין שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים המוכרים מתיאוריית ההכוונה העצמית: מסוגלות, שייכות ואוטונומיה — התחושה שיש לי יכולת, שיש לי קשר לאחרים ושיש לי מידה של בחירה ושליטה במה שאני עושה.

זה מחקר מתאמי, ולכן אי אפשר להסיק ממנו שסיפוק הצרכים האלה לבדו יגרום לילד להתמיד. אבל הוא מצטרף לגוף מחקר רחב יותר שמראה עד כמה איכות החוויה חשובה.

סקירה מקצועית נוספת על האקלים שיוצרים בני גיל בספורט מצאה שסביבה המדגישה מאמץ, למידה ושיפור נקשרה להנאה, ביטחון עצמי, התמדה ורצון להמשיך. לעומת זאת, סביבה המדגישה השוואה, עליונות ותחרות בין הילדים נקשרה בין היתר לפחד מכישלון, דאגה ונשירה.

כלומר, לפעמים הילד לא עוזב בגלל הספורט. הוא עוזב בגלל החוויה שנוצרה סביב הספורט.

"אבל אני רוצה ללמד אותו לא לוותר"

אני מסכים. התמדה היא יכולת חשובה מאוד. ילדים צריכים ללמוד שלא כל קושי הוא סיבה לפרוש.

אבל התמדה אינה אומרת להישאר בכל מחיר.

מבחינתי, יש הבדל בין ילד שאומר:

"קשה לי ללמוד את התרגיל הזה ולכן אני רוצה לעזוב"

לבין ילד שאומר:

"אני כבר חודשיים מרגיש שאף אחד לא רוצה אותי בקבוצה."

במקרה הראשון, ייתכן שהתפקיד שלנו הוא לעזור לו לעבור דרך הקושי. במקרה השני, ייתכן שהתפקיד שלנו הוא קודם כול להקשיב.

זו אחת הסיבות שאני לא אוהב את המשפט:

"אצלנו בבית לא פורשים."

אני מעדיף:

"אצלנו בבית לא בורחים מקושי לפני שאנחנו מבינים אותו."

זה מסר אחר לחלוטין.

הנאה היא לא מילה גסה

לפעמים בעולם הספורט אנחנו מתייחסים להנאה כאילו היא בונוס. קודם משמעת. קודם הישגים. קודם עבודה קשה. ואם גם נהנית — מצוין.

אבל אצל ילדים, הנאה היא חלק משמעותי מאוד מהמוטיבציה להמשיך. גוף הידע המקצועי בתחום מצביע שוב ושוב על הנאה כגורם מרכזי להשתתפות מתמשכת, ועל היעדרה כאחת הסיבות לנשירה.

וזה לא אומר שכל אימון צריך להיות לונה פארק. ילדים יכולים ליהנות גם מאימון קשה. הם יכולים ליהנות מהמאמץ, מהשיפור, מהחברים, מהתחושה שהצליחו לעשות היום משהו שאתמול לא הצליחו.

מחקר חדש שהתקבל לפרסום ב־14 באוגוסט 2026 בחן את הקשרים בין הבנה, מסוגלות, ביטחון והנאה מפעילות גופנית בקרב ילדים ומתבגרים. הממצאים מחזקים את הרעיון שבגיל בית הספר היסודי בניית תחושת יכולת עשויה להיות חשובה במיוחד ליחסים חיוביים ומתמשכים עם פעילות גופנית.

אז מה עושים כשהילד מבקש להפסיק?

לפני שמחליטים, הייתי מקיים שיחה אחת רגועה — לא בדרך לאימון ולא בזמן ויכוח.

במקום לשאול:

"למה אתה שוב רוצה לפרוש?"

אפשר לשאול:

"אם היית יכול לשנות דבר אחד בחוג, מה היית משנה?"

זו שאלה מצוינת. התשובה יכולה להיות:

"הייתי רוצה שהמאמן לא יצעק." "שהחבר שלי יהיה איתי." "שהתרגילים יהיו קצת פחות קשים." "שלא יבחרו קבוצות ככה." "שהייתי מצליח יותר."

פתאום יש לנו מידע.

אפשר גם לשאול:

"יש משהו באימון שאתה דווקא כן אוהב?"

אם הילד עדיין מצליח לזהות חלקים טובים, לעיתים יש על מה לבנות.

ואז אפשר להציע ניסוי: לא "אתה ממשיך עד סוף השנה", אלא:

"בוא ננסה עוד שלושה אימונים, ונחשוב ביחד מה יכול לעזור."

הילד מקבל מסר כפול: אני לא מוותר עליך ברגע שקשה. אבל אני גם מקשיב לך.

ומה אפשר לבדוק עם המאמן?

לפעמים שיחה של חמש דקות משנה הכול. לא צריך להגיע בטענות. אפשר פשוט לשאול:

"אני רואה שלאחרונה קשה לו להגיע. אתה רואה משהו בקבוצה?"

מאמן טוב יכול לספר דברים שההורה לא רואה. אולי הילד מתקשה להשתלב. אולי הוא דווקא מתקדם אבל לא מרגיש את זה. אולי יש קונפליקט עם ילד אחר. ואולי המאמן בכלל לא ידע שהילד נמצא רגע לפני פרישה.

כאן הספורט הטיפולי יכול להיות משמעותי במיוחד

בספורט טיפולי, השאלה אינה רק:

"איך לגרום לילד להתאמן?"

אלא:

"איזו חוויה הילד צריך לקבל דרך האימון?"

יש ילד שצריך לחוות הצלחה. אחר צריך ללמוד להישאר גם כשהוא לא מצליח מיד. ילד אחד צריך למצוא מקום בתוך קבוצה, ואחר צריך לגלות שהוא מסוגל לומר מה הוא צריך בלי לברוח.

זו הסיבה שקבוצה קטנה יכולה להיות כלי משמעותי. אפשר לראות את הילד. אפשר להתאים את האתגר. אפשר ליצור הצלחות. אפשר לעבוד על יחסים. ואפשר לתת לילד בהדרגה אחריות ובחירה.

המטרה אינה לשכנע אותו שספורט זה טוב. המטרה היא ליצור עבורו חוויה של תנועה שהוא ירצה לחזור אליה — וב-ספורט הטיפולי של BTEAM אנחנו עובדים בדיוק כך.

לעוד רעיונות וכלים מעשיים, מוזמנים לדפדף ב-מרכז הדרכת ההורים שלנו.