
להיות בריא זו לא סיסמה
יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שבו כמעט מדינה שלמה עוצרת — בלי מלחמה, בלי סגר ובלי אזעקה. 25 שעות של שקט שמזמינות שאלה אחת: כמה אני באמת בריא? המאמר עוסק בהזנחה השקטה של הבריאות, במחיר שאינו נשלח בחשבונית, ובהחלטה אחת קטנה ששווה לקחת מהיום הזה.
יום הכיפורים הוא הזדמנות אמיתית לעצור.
לא משנה אם אתם צמים, שומרים את היום בדרככם או פשוט מנהלים יממה שקטה יותר — יש משהו יוצא דופן ביום שבו כמעט מדינה שלמה מורידה הילוך.
הכבישים מתרוקנים. התחבורה הציבורית נעצרת. עסקים נסגרים. שידורי הרדיו והטלוויזיה משתנים. הקצב שאנחנו רגילים אליו נקטע כמעט בבת אחת.
ולשם שינוי, זו לא עצירה שנכפתה עלינו בגלל מלחמה, סגר, אזעקה או כניסה לממ"ד.
זו עצירה ידועה מראש.
25 שעות שבהן אפשר, אפילו לרגע, להסתכל פנימה.
ומה קורה כשעוצרים?
אני חושב שדווקא ברגעים כאלה אפשר לשאול שאלות שאנחנו מצליחים להתחמק מהן מצוין בשגרה:
כמה אני באמת בריא?
לא כמה בדיקות עשיתי השנה. לא מה כתוב באפליקציה. ולא כמה אני שוקל.
אלא כמה אני חיוני.
איך אני קם בבוקר?
איך הגוף שלי מגיב למאמץ?
כמה אנרגיה יש לי במהלך היום?
איך אני מתמודד כשמשהו משתבש בשגרה?
האם אני מסוגל ללכת כמה קילומטרים בלי לחשוש?
לעלות מדרגות?
להתאושש ממאמץ?
ובעיקר — האם אני מרגיש שהגוף שלי משרת אותי, או שאני כבר מתחיל לשרת אותו?
הצום הוא רק דוגמה
למי שבוחר לצום, מדובר בתקופה מוגדרת שאנחנו יודעים עליה מראש. נערכים, אוכלים ארוחה מפסקת, שותים ומפחיתים פעילות.
ובכל זאת, אצל חלק מהאנשים עצם המחשבה על יממה ללא אוכל ושתייה מעוררת קושי משמעותי ולעתים גם חרדה.
חשוב כמובן לומר: היכולת לצום אינה מבחן לבריאות, וצום אינו מתאים לכל אדם. מצבים רפואיים, תרופות, היריון ונסיבות אישיות אחרות יכולות להפוך צום ללא מתאים, ובמקרה של ספק נכון לקבל הנחיה רפואית.
אבל הצום כן מעלה בעיניי שאלה רחבה יותר.
עד כמה אנחנו תלויים בשגרה שלנו כדי להרגיש בסדר?
ומה קורה לנו כשהיא נעצרת?
אז למה אנחנו מזניחים את הבריאות?
זו שאלה שמעסיקה אותי כבר שנים.
אנשים מוכנים להשקיע שעות בקריירה.
לקום מוקדם בשביל פגישה.
להישאר מאוחר כדי לסיים פרויקט.
ללמוד עוד תואר.
לרדוף אחרי קידום.
לעבוד כדי לקנות בית גדול יותר, רכב חדש יותר או לצאת לעוד חופשה.
אבל כשמדובר בשעה של פעילות גופנית, פתאום:
"אין לי זמן."
וזה מוזר.
כי כמעט כל הדברים שאנחנו עובדים כל כך קשה כדי להשיג תלויים בדבר אחד שאנחנו מקבלים כמובן מאליו:
היכולת שלנו להיות שם וליהנות מהם.
אפשר לבנות קריירה מרשימה מאוד ולהגיע לגיל 50 בלי כוח לעלות שתי קומות.
אפשר לעבוד שנים בשביל החופשה שעליה חלמנו ואז לגלות שהברכיים לא מאפשרות לנו לטייל.
אפשר לדאוג לכולם ולגלות שבדרך שכחנו לדאוג לאדם שאמור להחזיק את כל המערכת הזאת — אנחנו.
אולי הבעיה היא שהבריאות לא שולחת חשבונית
כשאנחנו לא משלמים חשבון חשמל, מגיעה התראה.
כשאנחנו מפספסים פגישה בעבודה, מישהו מתקשר.
כשאנחנו לא מתאמנים חודש?
בדרך כלל לא קורה שום דבר דרמטי.
גם לא אחרי חודשיים.
וכאן המלכודת.
המחיר של הזנחת הבריאות נוטה להצטבר בשקט.
עוד קצת פחות כוח.
עוד כמה קילוגרמים.
עוד קצת פחות טווח תנועה.
השינה פחות טובה.
הבדיקות מתחילות להשתנות.
אנחנו מתעייפים מהר יותר.
ומכיוון שהתהליך איטי, אנחנו מתרגלים.
מה שהיה פעם "אני עייף לאחרונה" הופך בהדרגה ל"ככה אני".
וזה המשפט שממנו אני הכי נזהר.
להיות בריא זו לא סיסמה
בריאות מבחינתי אינה גוף חטוב באינסטגרם.
היא גם לא מרתון, טריאתלון או הרמת משקל מסוים.
בריאות היא היכולת לחיות.
לקום מהרצפה.
לסחוב קניות.
לשחק עם הילדים.
לטייל.
לישון טוב.
להיות עצמאי.
להתמודד עם יום ארוך ולהישאר עם קצת כוח גם בסופו.
ובעיקר — להגדיל את הסיכוי שהגוף שלנו יאפשר לנו להמשיך לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים גם בעוד עשר, עשרים ושלושים שנה.
יום אחד של עצירה
יום הכיפורים לא צריך להפוך לעוד רשימת החלטות שאנחנו מבטיחים לעצמנו ומפסיקים לקיים אחרי שבוע.
אולי מספיק לבחור דבר אחד קטן.
שתי הליכות בשבוע.
שני אימוני כוח.
לחזור לשחייה.
לקבוע בדיקה שאנחנו דוחים כבר שנה.
לישון חצי שעה מוקדם יותר.
להפסיק להגיד "כשיהיה לי זמן".
כי כנראה לעולם לא באמת יהיה לנו זמן.
צריך לפנות אותו.
אנחנו משקיעים בקריירה כי היא חשובה לנו. משקיעים בילדים כי הם חשובים לנו. משקיעים בבית, בעסק ובעתיד.
אולי ביום שבו כמעט הכול עוצר, שווה לשאול שאלה אחת פשוטה:
איפה הבריאות שלי נמצאת ברשימת הדברים שחשובים לי — והאם היומן שלי באמת משקף את התשובה?
להיות בריא זו לא סיסמה.
זו השקעה יומיומית בדבר היחיד שאנחנו לוקחים איתנו לכל מקום.
הגוף שלנו.
גמר חתימה טובה, ברק דוד | BTEAM
לסיכום
יום הכיפורים הוא הזדמנות לעצור ולשאול: כמה אני באמת בריא? מאמר של ברק דוד על ההשקעה בקריירה מול הזנחת הגוף — ועל הדבר האחד הקטן ששווה לבחור ביום שבו הכול עוצר.
שתף את המאמר
רוצה לקבל עדכון על כתבה חדשה?
הצטרף לערוץ הווטסאפ הרשמי שלנו וקבל ראשון את כל התכנים, העדכונים והטיפים ישירות לנייד.
איך "כשהילד מתפוצץ אחרי טעות: למה דווקא תנועה יכולה ללמד אותו לעצור, להתאפס ולנסות שוב" יכול להיות השינוי הבא שלך?
הכתבה הבאה תחשוף בפניך עולם חדש של אפשרויות.

ויסות רגשי אצל ילדים דרך ספורט ותנועה | BTEAM