להקשיב לקושי לא אומר לוותר

אחד הבלבולים הנפוצים בהורות הוא המחשבה שאם אני מקשיב לרגש של הילד, אני חייב גם להסכים עם כל מה שהוא מבקש.

אבל אלה שני דברים שונים.

ילד יכול לומר:

"קשה לי."

ואני יכול לענות:

"אני רואה."

בלי להוסיף מיד:

"אז לא חייבים."

מבחינתי, זו אחת המיומנויות החשובות של מבוגר משמעותי:

להכיל את הרגש בלי למסור לרגש את ניהול הסיטואציה.

הילד יכול לפחד — ועדיין לנסות.

הוא יכול להתאכזב — ועדיין להמשיך.

הוא יכול לכעוס על הגבול — והגבול עדיין יכול להישאר.

אנחנו לא צריכים לבחור בין קשיחות מוחלטת לבין ויתור מוחלט.

אפשר לומר:

"אני מבין שאתה לא רוצה להיכנס עכשיו למים. בוא נתחיל רק מהשלב הראשון."

או:

"אני רואה שאתה מתוסכל. נעשה רגע הפסקה קצרה ואז חוזרים."

המסר הוא כפול:

אני רואה אותך. ואני עדיין מחזיק את המסגרת.

דווקא השילוב הזה נותן לילדים ביטחון.

גבול ברור אינו חייב להיות צעקה.

והכלה אינה חייבת להיות ויתור.

בספורט טיפולי אני רואה שוב ושוב שילדים יכולים לשאת הרבה יותר קושי כאשר הם מרגישים שהמבוגר לצידם יציב.

לא נבהל מהתסכול.

לא כועס על הרגש.

אבל גם לא מפרק מיד את כל המסגרת.

זה שיעור שילד יכול לקחת איתו הרבה מעבר לאימון.